"מאז שאני זוכרת הייתי צריכה לדאוג לעצמי להכל. גדלתי אצל אם חד הורית,
אמא שלי עבדה מאוד קשה ואז בגיל מאוד צעיר שלי היא התמוטטה נפשית. גדלתי באמת לבד, אוכל היה בבית בקושי ובטח לא היה מי שיקנה לנו בגדים. קשה לי להיזכר במראה שלי בבגדים ישנים ובלויים. המורה שלי בבית הספר הייתה נותנת לי מידי פעם בגדים משומשים שהילדים שלה כבר לא היו צריכים…

"רק כשהתחלתי ללכת לגן הבנתי שאצל הילדים האחרים זה לא ככה. האבות שלהם הסיעו אותם לגן והורידו אותם עם חיוכים ונשיקות, אני הכרתי רק כעס ואיומים מאבא שלי. בפעם הראשונה כשהגעתי עם סימנים לבית הספר, התביישתי מאוד ולא רציתי לצאת בהפסקה, לאט לאט עם הזמן למדתי להסוות אותם בסיפורים.

מכיתה ד' התחלתי להתדרדר בלימודים, הייתי עם הציונים הכי גרועים בכיתה. חיפשתי מקום שבו יעריכו אותי ואהיה משמעותית. התחברתי עם נוער מהשכונה. מנהלת בית הספר שוחחה עימי, אבל

"אני יעל, מתנדבת ב'להיות שם בשבילן',
הגעתי לכאן לפני כמה שנים,
אבל אני מרגישה שעברתי חיים שלמים, הנערות המדהימות שהכרתי כאן הצליחו לחולל שינוי מאוד מאוד גדול בחיים שלה.
הסיפור של דנית תפס מקום מיוחד אצלי.